פסק-דין בתיק רע"א 5963/11

השופט צ' זילברטל:

           שלוש בקשות רשות ערעור על החלטות שונות שניתנו על-ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב. לבקשות תשתית עובדתית משותפת הנוגעת למחלוקת בין המבקשת ברע"א 5963/11 מושב בן-שמן להתיישבות חקלאית בע"מ (להלן: המושב) לבין המשיבים, באשר לחיובים שונים שנרשמו בשנות השמונים של המאה הקודמת על-ידי המושב בכרטיסי המשיבים. מחלוקת זו, אשר הובאה בפני מוסדות הבוררות של ההסתדרות ותנועת המושבים, אמורה היתה להתברר בדרך של עריכת חשבונות מחודשים. בסופו של יום, בשל התנהלות הצדדים והחלטות בית משפט קמא, הוכרעה המחלוקת החשבונאית שלא על-פי אמות מידה חשבונאיות בלבד, ועל פיה על המושב לשלם למשיבים סכום של כ-70,000,000 ש"ח.

רקע

1.        המושב מאוגד כאגודה שיתופית. המשיבים 8-1 ברע"א 5963/11 (להלן: המשיבים) היו חברי המושב בשנים הרלבנטיות וחלקם עודם חברים בו. כפי שיפורט, המחלוקת במוקד הבקשות, אשר פרנסה התדיינויות רבות, נמשכת כבר שנים ארוכות שבמהלכן הלכו לעולמם, למרבה הצער, המשיבים 4-3 ו-7. המושב ציין בבקשתו, כי איש לא בא בנעליהם של הנפטרים, וכן נראה כי הבקשה ברע"א 6008/11 הוגשה אך בשמם של המשיבים 6-1. למען הנוחות, בתיאור שלהלן ננקוט בכינוי המשיבים 7-1 אף כי נראה שהמשיב 7 לא היה צד לכלל ההליכים.

           להלן נתאר את השתלשלות העניינים שקדמה לבקשות דנא. העובדות הנוגעות לעניין הן סבוכות ומרובות, להלן יובאו אותם פרטים והליכים הנחוצים להבנת והכרעת בקשות רשות הערעור שלפנינו.

           בשנים הרלבנטיות ניהל המושב עבור כל אחד מחבריו כרטיס הנהלת חשבונות, שבו נרשמו כלל הזיכויים להם היה זכאי כל חבר וכן כלל חיוביו, בכלל זאת נכללו גם הוצאות הריבית בהן נשאה האגודה בשל תשומות שונות שיש לזקוף לחובת חברי המושב והענפים השונים (להלן: הוצאות המימון). בשנים הרלבנטיות נהגה האגודה לבדוק בסופה של כל שנה אם מקדמות הריבית שנגבו מן החברים, קרי חיובם המוקדם של החברים בהוצאות המימון, עלו על הוצאות המימון בהן נשאה האגודה בפועל, וככל שאכן התגלה הפרש - זוכה כל אחד מחברי המושב, באופן יחסי לחיוביו.

2.        בשנת 1987 התגלעו מחלוקות בין המשיבים לבין המושב לגבי חיובי המשיבים בשנות המאזן 1983-1982 ו-1984-1983. המחלוקות התבררו בהליך בוררות בפני מוסדות תנועת המושבים וההסתדרות. בפסק הבוררות מיום 2.7.1989 נקבע כי יש מקום לחשב מחדש את הוצאות המימון לשנים שבמחלוקת. הן המושב הן המשיבים ערערו על פסק הבוררות לרשות השיפוט הארצית של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, אשר בפסק דינה מיום 26.3.1990 קבעה כדלקמן:

"1. יש לחשב מחדש את הוצאות המימון לשנות המאזן שבמחלוקת 82/83 ו-83/84, כולל ההשלכות הנובעות ממנו על החיוב והזיכוי של היתרות בכרטיסי החברים והענפים בשנים שלאחר מכן, וזאת על בסיס ההנחיות שאושרו באסיפה הכללית מתאריך 24.9.1984.

2. ברית הפיקוח היא שתקבע לגבי המאזנים לשנים 82/83 ו-83/84 הנ"ל: איזה מתוך מכלול ההלוואות ששימשו את האגודה באותה שנה הם הלוואות שבגינן יחוייב המשתמש הספציפי ואיזה מהם [כך במקור - צ.ז] הלוואות שיכנסו ל"פול" חישוב הוצאות מימון המחולקים לכלל המשתמשים (חברים וענפים).

...

5. ההתחשבנות הסופית בין האגודה [המושב - צ.ז] לבין המערערים [המשיבים - צ.ז] תיעשה לאחר ביצוע סעיפים 3,2,1 ו-4, לפסק הבוררות של הועדה המשפטית קמא, בכפוף לתיקונים שבס' 2,1, תוך שלושה חודשים מיום מתן פסק דין זה."

ניסיונות לביצוע פסק הבוררות של רשות השיפוט הארצית

3.        פסק הבוררות שניתן על-ידי רשות השיפוט הארצית (להלן: פסק רשות השיפוט) אושר על-ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב ביום 14.5.1991 (ה"פ 561/91, כב' הרשמת (כתארה אז) הניה שטיין ז"ל).

ה"פ 217/91

4.        לאחר שהמושב לא ביצע את ההתחשבנות בתום התקופה שנקבעה, הגישו המשיבים 7-1 לבית המשפט המחוזי בתל-אביב תובענה בדרך של המרצת פתיחה בבקשה שיורה למושב לבצע את ההתחשבנות כאמור בפסק רשות השיפוט. הצדדים הגיעו לפשרה שקיבלה תוקף של פסק דין (להלן: הסכם הפשרה הראשון) לפיה באי כוח הצדדים ימונו כמנהלים מיוחדים לביצוע פסק רשות השיפוט, וכי לשם כך ישכרו את שירותיו של גורם מקצועי שיבצע את ההתחשבנות המחודשת. בהסכם הודגש, כי לשם ביצוע ההתחשבנות יעמידו הצדדים לרשות המנהלים המיוחדים "את מלוא חומר הנהלת החשבונות הרלבנטי הנמצא ברשותם והדרוש לשם ביצוע פסקי הבוררות".

           מכוח הסכם הפשרה הראשון מונה משרד רואי החשבון בבלי-מילנר (להלן: רוה"ח בבלי-מילנר) לביצוע פסק רשות השיפוט. ביום 19.11.1992 הגישו רוה"ח בבלי-מילנר דו"ח ביניים ובו תוצאות החישוב המחודש לשנת המאזן 1983-1982. לטענת המושב, על-פי החישוב בדו"ח הביניים חובו של המושב לכלל המשיבים הסתכם בסכומים נמוכים ביותר. דו"ח הביניים עורר מחלוקת בין המנהלים המיוחדים. בין היתר נטען, כי רוה"ח בבלי-מילנר לא מילאו אחר ההנחיות שהותוו בפסק רשות השיפוט. משכך, לא נערך על-ידי רוה"ח בבלי-מילנר חישוב דומה לגבי שנת המאזן 1984-1983.

ה"פ 409/96

5.        נוכח המחלוקות בין המנהלים המיוחדים, הגישו המשיבים 7-1 תובענה בדרך של המרצת פתיחה בבקשה להורות על ביטול הסכם הפשרה הראשון. כפי שיפורט להלן, נוכח הסכמות שהושגו בהמשך התייתר, כפי הנראה, הצורך להכריע בתובענה זו.

           בשלב זה יש לפנות לתאר את ההליכים שהתנהלו במקביל בין המושב לבין המשיב 8 (שכאמור היה גם צד לבוררות בפני מוסדות תנועת המושבים וההסתדרות).